פוסט ראשון

הרעיון של לכתוב בלוג הגיע לראשי לפני תקופה. כמו לוחם יאקוזה נחוש ומחושב, הסתער דרך אחת האוזניים ודגר בנבכי מוחי עד היום. הוא לבוש כמו איזה דוד מוול סטריט בחליפת ארמני רצינית, אבל מלבד הנכס הזה הוא חי בפשטות. הוא פתח שם זולה די מגניבה, לקח את ספת העור הישנה מהבית של ההורים, גילף שולחן קפה קטן מאחד עצי המסטיקים ששתלתי שם באיזור גיל 6, ולרוב הוא יושב בצ׳יל עם פייסל בהיכון.

העניין הוא שלפעמים הוא נעמד ומתחיל מהומה שלמה; זה קורה כשאני אוכלת משהו טעים, או קונה משהו נפלא, ו-וואלה, זה קורה גם בשגרה היחסית מגניבה של החיים שלי. והוא בטירוף, הוא מדליק זיקוקים ונפצים ורוקד ונשכב ורוקע ברגליו בנחרצות כך שכל המוח רוטט. והוא כשהוא משתגע הוא הולך עד הסוף. ודי, הספיק לי.

אז זהו, זה כבר לא רק רעיון, הנה, לעזאזל, כותבים פה בלוג. ואנחנו ניתן בראש, ונדבר על דברים שמדברים עליהם בבלוגים, נדבר על דברים שאני אוהבת, נדבר על נושאים שנופלים תחת ספקטרום די רחב שהוא בעצם חיי.

זה יהיה משהו בסגנון של: אהבות-שרימפס-סלמון-ספורט-כלבים-צבעים-שקיעות-ניגונים-אופנה-טיפוח-משפחה-חברים. זה יהיה הכל! פאקינג הכל.

ואז הוא יישקוט היפני הארור הזה, הוא יישב על הספה ויחכה שהקסם ייקרה. עכשיו כשהפסיק להיות הגיג קיקיוני והפך למציאות, אני רק צריכה להבין איך להוציא את העניין לפועל ולא להשמע פאט׳ת.

אז אני די מגששת פה באפלה אבל יהיה קול, בינתיים לא באמת התחלתי, ובכל זאת, אני מתרגשת. כמו ילדה שקיבלה חד קרן בבוקר חג המולד, אני מתרגשת. אבל פאק איט, יש לי בכלל יומולדת היום אז מותר.

גיל 26 הגיע אמאלה, יאבאלה, ג׳יזס גאד. אני צעירה אבל מתקרבת לשלושים. הזמן עף כשנהנים. מרגישים כמו ילדים אבל ביום אחד בהיר באים קמטים. צעיר זה בנפש אבל הגיע הזמן למרוח קרמים ולדאוג לשמר את הפנים והבפנים. כן, אולי בריאות ואורח חיים? להפסיק עם שמש ועישונים אבל לא להתייאש לעולמים.

מאחלת שאביא אותה כאן בביטוי עצמי חוץ גופי על ענן, בסגנון התמונה כדלהלן. הלכתי לשתות את הצעיר זקן שלי ולעלות שוב לשם.

עד כאן אלה שפלן, 26 היום, פוסט ראשון.

פיס.