אמרנו שנדבר פה על הכל

לייף סטייל ועננים ורודים הם האהבות הגדולות ביותר שלי בעולם החצי מדהים חצי חולה שלנו כאן בישראל בשנת 2015. קל לי וכייף לברוח לצבעים ודברים טובים אבל ההכל בימים האחרונים הביא אותי לכתוב על מי אני, מאיפה אני באה ומהי המשקפת הפסימית, יותר אופטימית, שדרכה אני מרגישה את העולם.

כשדברים שאוהבים וגם לא לפעמים, נפגשים

אז 26 שנים שאני על הפלנטה הזו, ואני רוצה להגיד שזה הרבה זמן (כי פאק, זה מרגיש כמו מלא זמן), אבל קטונתי; כיוון שברמת המאקרו לא באמת קרה הרבה בזמן הזה, הרי בסופו של דבר אנחנו עומדים פחות או יותר מול אותן הבעיות פלוס דאעש מינוס בן לאדן, בגרסאת עולם טכנולוגי מטורף. אז מצד אחד הליכוד בשלטון, בדיוק איפה שהם היו ב89, ומצד שני, אנחנו כבר באינתיפדה השלישית אז יש איזושהי מגמת התקדמות אחרי הכל.

כיף פה לאללה,

דקירות- צ׳ק, דיכוי- צ׳ק, שלטון שאף אחד לא מרוצה ממנו- מאדרפאקינג צ׳ק. וכולנו ציונים, לא מפאת התירוץ שזו ארץ הקודש, אלא בגלל הגאטס שלנו. בגלל שאבא של סבא שלנו נטע את ראשוני העצים, בגלל שגרמניה לא היוותה לו בית, בגלל שככה אבא שלנו (האיש החכם בעולם בעיני) אומר: ״זה כנראה גם בגלל שהקונספט של זיקה לאנשהו הוא פשוט די רומנטי״. עם זאת, הרומנטיקה היא לא תשתית מספיק יציבה בשביל לבנות כאן מציאות יומיומית של פיס אנד לאב. חומרי הבניין שלנו הם די כבדים, וכל העסק הזה די מסובך, ו-וואלה, גם אם הבלו פרינטס שלנו היו משורטטים בדיוק מופלא, עדיין לא בטוח שהיינו מצליחים לייצב את העניין הזה ולחיות פה בשלווה.

למה לא ורוד פה?

אנחנו מתמודדים עם מיני סוגיות, והפעם ארצה להתמקד באחת; השסעים הקיימים בפנים החברה הישראלית. כן, אני בטוחה במוב שלי, הנחתי על השולחן את הקלף הזה, ובעיני זה סוג של ג׳וקר אם המשחק שאנחנו משחקים הוא ״למה לא ורוד פה״ (אבל הגרסה האותנטית, לא זו עם כרטיסי האשראי).

אז סיימתי תיכון לפני מיליון ואחת שנים, ומהמעט שאני זוכרת משיעור אזרחות זה מתפלג לחמישה שסעים: ערבי-יהודי, דתי-חילוני, אשכנזי-מזרחי, ימין-שמאל, ועוד אחד, שתמיד הייתי מתקשה לזכור בגלל השם המסורבל שלו, אבל משהו בעל משקל זהה לבורגנות-פרוליטריון.

השפלנים

בעיני, לפני שאנחנו יוצאים החוצה עם דגל המהפכה ושלטים שמצטטים את גנדי, לפני שאנחנו מעטרים את ראשינו פרחים וחושפים את השדיים, עלינו ללבן את האישוז בתוך הבית. ואפרופו בית, תנו לי לשתף אתכם, הבית שלי, הגרעין האוטופי ממנו אני מגיעה, מצליח לשכן בכבוד ארבעה מהשסעים שדנו בהם.

על רגל אחת:

אמא שלי- מגיעה מבית סמי מסורתי של לובשי צווארון כחול, חברה רשומה במועדון העדה הטריפוליטאית, ו.. מצביעת ביבי.

מאידך, אבא שלי- מאיר שלו ומרץ? כן. לא תאכל גדי בחלב אימו? פחות. בימות השבוע לרוב נמצא אותו עם חולצה מכופתרת ומגוהצת שמותקנת היטב בתוך מכנסיו, וניחשתם נכון, הצבע שלה, לבן. הפלא ופלא, זה אותו הצבע של האוכל שאכל בבית אימו, תמר. ו.. למעשה, היא לא התמר היחידה שנמצאת בחיים שלו תודות למנדט החמישי שהצלחנו לגרד.

המנדט החמישי או נאמבר פייב באחד מכינוייה הרבים היא אחותי הקטנה, החיילת, הגאון החכם ביותר בקרב חמשת השפלנים דור ההמשך. בחדר שמולה מתגורר אורי אחי הצעיר, מוזיקאי, מוכשר שד, המוזיקאי השד השני במספרו במשפחתי אחרי אדם אחינו הגדול, אוור ברודר פרום אנודר מאדר כנאמר. האחרון הוא החצי השני שלי שאני מתגעגעת אליו בהגזמה כבר ארבע שנים כי החליט שרוצה להיות רופא ואז התחרט ולא רואים אותו מספיק כי עכשיו הוא באיזו משימה חשאית עם אחי הצעיר שאסור לדבר עליה.

*נקודה לציון: עשו אותנו במבחנה, לכך יוקדש פוסט בהמשך.

אז גיל 26 ועדיין בבית? וואללה כן. וואללה שאני אדם מאושר. עם הצרחות של הבוקר והחיבוקים בערב והכלבים שמפעילים את האעזקה חמש פעמים בלילה.

זו המציאות שלי. היא נשמעת לא מאוד מבטיחה, ואשקר אם אגיד שאין כאן דיבייט או שניים במהלך ארוחת הערב, אבל נפלא פה. ואני הולכת לחתום את זה באמירה יומרנית בטירוף- בית משפחת שפלן מביא את וודסטוק לתחייה כל יום מחדש.

באשר לעולם שלנו, נגמרו לי המילים. הלוואי שבלאגן שלווה והפכים מושלמים ילמדו לאהוב לתמוך ולקבל אחד את השני. להבין שאין פריז, ישראל או ארצות הברית אלא שכולנו אחד. אם כל אינדיבידואל יאמין ב״חייה ותן לחיות״ (או אם ידלק ג׳וינט עולמי בשעה 16:20 ביום הסטלה הבינלאומי) יהיה פה יותר לובלי וצ׳יל.

אם מבית של טריפוליטאית ואשכנזי, ימין ושמאל, ארבעה אחים משוגעים על השכל ושלושה כלבים שלא תמיד מקשיבים יצאנו כולנו דיי סבבה, אני בתקווה שיום אחד ייצור העולם שלנו פרח אחד גדול ורוד ענקי מלא בטוב יותר. בשלום.

כאן השפלנית בפוסט שני,

רוט סוף.